במשך הרבה זמן הייתי בטוח שאני דומיננטי.
כנראה כי מאוד רציתי להיות כזה.
התרגלתי להיות עצמאי, לקבל החלטות, לקחת אחריות על אנשים, להשיג את מה שאני רוצה. היה לי נדמה שכל זה אומר באופן אוטומטי: ״אז ברור שאני זה שצריך להוביל.״
ובמשך לא מעט זמן באמת ניסיתי להתאים את עצמי לדמות הזאת.
ואז, בשלב מסוים, הבנתי משהו לא פשוט — אבל גם מאוד משחרר:
בלבלתי בין היכולת לנהל את החיים שלי לבין הרצון הפנימי שלי להיות זה שמוּבָל.
אני אוהב אישה חזקה.
לא אישה שמשחקת אותה בעלת כוח, אלא אישה שלא צריכה להעמיד פנים. אישה שיודעת בדיוק מה היא רוצה. אישה שיכולה להסתכל על גבר, ובמבט אחד לגרום לו להבין מי מקבלת את ההחלטה עכשיו.
והדבר המעניין ביותר הוא שזה לא מפחיד אותי.
להפך.
ככל שאני מבין את עצמי יותר, אני מגלה שליד אישה כזאת אין לי שום צורך להתחרות איתה על שליטה.
אני פשוט רוצה להפסיק להעמיד פנים שאני צריך אותה.
כנראה שזאת הפעם הראשונה שאני יכול להגיד את זה בכנות:
אני לא דומיננטי.
אני גבר שאוהב להיות מוּבָל על ידי אישה חזקה.
וכן, אני מודה — הייתי רוצה שהיא תהיה גם יפה.
אבל כשאני אומר ״יפה״, אני לא מתכוון רק למראה חיצוני.
הרבה יותר מושכת אותי אישה שיש בה שילוב של אינטליגנציה, אופי, מיניות,
ביטחון עצמי ותחושה טבעית ושקטה של כוח.
אולי במשך הרבה זמן חיפשתי את האישה הלא נכונה.
והיום, בפעם הראשונה, אני מבין בדיוק את מי אני מחפש.
גְּבִירָה, אם זיהית כאן משהו מעצמך — אולי כדאי שנכיר.