מתוך הספר מחילת הארנב בדס"מ ורגש
שנתיים אחר כך אלכסנדרה הגיעה לארץ והתקשרה. ככה היא מצאה את עצמה עומדת באמצע חדר המלון אותו שכרה לכבוד הערב שבו קבעו. היא בדיוק הגיעה לביקור בארץ וידעה שזה משהו שהיא חייבת לעבור. היא רצתה עוד ערב איתו, כמה שעות בודדות. ליבה הולם בחוזקה כשהיא הביטה בו נעמד מולה. הוא החזיק את הפלוגר בידו הימנית, רצועות העור השחורות השתלשלו באוויר כמו הבטחה לכאב שלא ידעה אם מתוק או מר. המבט שלו היה רציני אבל דואג. היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס צמודים וחולצה פשוטה. היא לא קיבלה הוראות מה ללבוש וזה מה שבחרה, רצתה לעשות רושם אבל לא להתאמץ. את אדי זה לא עניין.
"סשן על יבש , ללא חשיפה, רק ההשפעה דרך הבד", הוא אמר והוסיף בחיוך קטן "תתכופפי". הקול שלו היה רגוע אך סמכותי, והיא חייכה חיוך קטן וצייתה, מסובבת אליו את הגב, רוכנת קדימה ומניחה את ידיה על מעקה החלון.
"תפסקי רגליים" הקול שלו היה יציב, הישבן שלה היה מורם קצת אליו מה שמתח את בד הג'ינס עד המקסימום. כלום לא קרה והיא הרגישה הרגישה את הציפייה זוחלת בתוך עורה כמו זרם חשמלי, היא עצמת עיניים והמתינה.
המכה הראשונה הגיעה מהידיים שלו. כף ידו נחתה על ישבנה הימני בחבטה חדה והכאב פרץ כמו גל חום. זה היה כאב חד, קצת צורב, שחדר דרך הג'ינס והתפשט במהירות. היא נשמה עמוק, מחשבותיה הסתחררו. הבד מגן מעט אבל לא מספיק כדי למנוע את העקצוץ שנותר אחרי המכה. היא הרגישה את החום מתפשט, הרגליים שלה זזות קצת ואת הדם זורם לאזור, והגוף שלה מגיב באופן אוטומטי ממשיך להיות מתוח אבל משתוקק לעוד.
אדי המשיך, ידו השמאלית הצטרפה. הוא חבט בצד השני אבל הפעם בקצב וכל מכה הייתה מדודה, לא חזקה מדי בהתחלה, ממש בונה את הקצב. הכאב גבר עם כל חבטה מה שהתחיל כעקצוץ הפך לכאב פועם וחם, כמו דופק חי בתוך הישבן שלה. היא חשה את השרירים שלה מתכווצים בכל פעם שהיד נחתה, תחושה חמה כאילו העור שלה מתעורר לחיים. מחשבותיה נדדו והיא נשכה את שפתה, מנסה לא להשמיע קול, מנסה לא לחשוב. פתאום אנקה קלה נמלטה ממנה, זה קרה כשהמכה החמישית נחתה חזק יותר, שולחת גלי כאב עד לירכיים.
הוא עבר לפלוגר. הרצועות נגעו קודם כל בעדינות, מלטפות את הישבן דרך הבד. היא הבינה שזאת רק המנה הראשונה, ידעה שזה רק הקדמה. המכה הראשונה מהפלוגר הייתה כמו גשם של קטן של רעש. הרצועות התפזרו על פני הישבן, כל אחת מהן נחתה בנפרד. הכאב היה שונה מהידיים, מפוזר כמו מאות מחטים קטנות שדוקרות בבת אחת. זה חזק יותר ממה שחשבתי, היא חשבה לעצמה, גופה רועד מעט. התחושה הייתה של חום עולה, העור החל להיות מגורה מתחת לבד, והכאב הפך לכואב-מתוק, משהו שגרם לה להרגיש חיה, ועוד יותר מחוברת.
אדי הגביר את הקצב, הפלוגר נחת שוב ושוב, רק על הישבן, בלי לגלוש למקומות אחרים. כל מכה שלחה גלי כאב חדים, שפעמו כמו תופים בתוך גופה. דפנה הרגישה את החום מצטבר, את הישבן נהיה רגיש יותר ויותר, ובעיקר משוחרר, כל מגע חדש גרם ליותר שחרור, הכאב לא צרב יותר מדי בגלל הג'ינס והוא הרגיש עבורה כמו מגן בטוח.
אדי אסף שני פלוגרים תואמים, אחד בכל יד, שניהם בעלי רצועות עור זהות באורך, במשקל ובסגנון, זאת כדי לשמור על איזון מושלם. הוא אחז אותם בנוחות, האצבעות היו כרוכות סביב הידיות וגופו של אדי התמקם מאחוריה. הוא התחיל לאט, בונה את הקצב בהדרגה כדי להימנע מתאונות.
תחילה הפלוגר נחת פעמיים על צד ימין של ישבנה בתבנית דמוית שמונה, הרצועות התפזרו והכו בחבטה ריתמית. יד שמאל הצטרפה מייד אחריה, משקפת את התנועה בצד שמאל, כך שהפלוגרים חפפו זה את זה מבלי להתנגש. כל מכה הייתה ממוקדת, חדה ומדודה ונחתת רק על הישבן דרך הבד של מכנסיה, בלי לגלוש לאזורים אחרים. דפנה הציצה לאחור וזה היה ניראה לה כמו מאוורר התנועה.
אחרי כמה סבבים, הוא עבר לדפוס אחר. כל פלוגר נחת שלוש פעמים בסבב, התנועה התחילה ביד ימין עם שלוש חבטות כיווניות רצופות, מתחילה מלמעלה ויורדת באלכסון, כאשר היד השמאלית השלימה מייד אחריה, יוצרת זרימה רציפה כמו גל מתגלגל. הרצועות פגעו בקצב מהיר יותר ממקודם, כל אחת מהן צרבה ופיזרה את ההשפעה על פני הישבן, תוך שמירה על איזון כדי שהמכות יתחלקו שווה בשווה בין הצדדים וייצרו תחושה של מערבולת.
אדי האיץ את התנועה כשהדפוס הפך אוטומטי, ידיו זזו בתיאום מושלם, כאילו הן רוקדות - ימין הובילה, שמאל השלימה, והפלוגרים נעו במסלולים חופפים מבלי להתנגש. כל סבב נמשך כמה שניות, והוא עצר מדי פעם כדי לבדוק שהוא במרחק הנכון. הוא נגע לה עם ידו החשופה בעצם הזנב כדי לא לפגוע שם ולהבין את מידת המרחק המתאימה. בסוף, הוא האט בהדרגה, סיים במכות קלות יותר ואז הניח את הפלוגרים בצד.
היא עדיין רכנה קדימה וציגה את ישבנה כמטרה היחידה. אדי אחז ביד ימין בקיין - מקל ראטן דק וארוך, האחיזה לא הייתה חזקה מדי היא הייתה נינוחה, רכה כמעט והקצה מופנה כלפי מעלה.
הוא התחיל במכות קלות, כמו נקישות עדינות שנחתו על החלק התחתון של הישבן בין הקצה העליון לראש הירכיים. מכה אחת בכל צד לסירוגין כדי לשמור על איזון. כל מכה הייתה מדודה, זרועו זזה בתנועה ישרה מהכתף, הקיין פוגע בשתי הלחיים באופן שווה כשהקצה נוחת על הלחי הרחוקה יותר, בונה את העוצמה בהדרגה ממכות קלות לכאלה חזקות יותר, תמיד רק על הישבן דרך הבד. הוא עצר רגע שוב והרגיש אותה, בדק שהיא בסדר.
אחרי כמה סבבים עבר למכות בקצב קבוע, כמו פעימות. כל מכה נחתה באותו מקום מדויק על הישבן, פעם בצד ימין, פעם בשמאל עם הפסקות קצרות בין סבבים כדי לבדוק את בד הג'ינס בידו ולוודא שהאדמומיות אחידה בלי נזק. הוא שמר על תנועה יציבה, רגליו היו נטועות, והוא התאים את הזווית כדי שהמכה תהיה שטוחה ומפוזרת.
לאחר שהישבן התחמם מספיק, אדי הניח את הקיין בצד והרים את הפאדל - לוח עץ רחב ושטוח עם משטח חלק, מתאים להשפעה כבדה יותר. הוא אחז אותו ביד אחת, כשהמשטח פונה כלפי הישבן. הוא התחיל במכות קלות ומהירות עם המשטח מנחית אותן על מרכז הישבן, כל מכה מכסה שטח רחב דרך הבד.
אחר כך זרועו זזה בתנועה רחבה יותר, הפאדל נחת בחבטה חזקה על החלק התחתון של הלחיים, שם הריפוד היה גדול יותר. כל מכה הייתה מדודה, מתמקדת בחלק הבשרני כדי למזער סיכונים, הוא בנה את הקצב ממכות איטיות לכאלה מהירות יותר שומר על ריכוז וקורא בכל רגע את גופה ותגובותיה.
לבסוף, הוא האט את המכות, סיים בכמה טפיחות קלות כדי להרגיע, בודק את הבד שוב בידו.
הוא עצר. ישבנה פועם בחום, חם ומגורה. התחושה נותרה, זיכרון של כל מכה, והיא חשה סיפוק עמוק. הכאב היה המפתח לשלווה שלה. תודה, היא חשבה, כשהוא חיבק אותה.
אדי עזר לה להתיישר לאט, ידיו תמכו בגבה בעדינות.
"יופי," הוא מלמל, מושך אותה אליו לחיבוק חם. היא נשענה עליו, ראשה על כתפו, והיא הרגישה את החום מהישבן הפועם מתפשט בכל גופה. הכאב עדיין היה שם - עמום אבל נוכח, כמו זמזום קבוע שגרם לה להרגיש חיה ומחוברת. הוא הוביל אותה אל הספה, עוזר לה לשבת בזהירות והביא לה כוס מים קרים ושמיכה רכה.
"תשתי לאט," אמר, כורך את השמיכה סביבה ומתיישב לצידה, ידו מלטפת את שיערה. היא לגמה מהמים, התחושה הקרירה הרגיעה את גרונה היבש והיא הרגישה את הגוף שלה מתחיל להירגע, הכאב הופך לפחות חד ויותר נעים, כמו זיכרון מתוק.
אחרי כמה דקות של שתיקה נעימה, כשהנשימות שלה חזרו להיות רגועות ועמוקות, אדי הסתכל עליה בעיניים רכות. "איך את מרגישה עכשיו? הכאב עדיין חזק?"
היא הנהנה קלות, חיוך קטן על שפתיה. "כן, זה פועם, אבל זה טוב. כאילו זה משחרר משהו בתוכי."
"מבחינה פיזיולוגית הכאב בסשן כמו זה מפעיל את המערכת העצבית בצורה דומה ללחץ פיזי אחר, כמו ריצה ארוכה. הגוף משחרר אנדורפינים – כימיקלים טבעיים שפועלים כמו מורפין, משככי כאבים טבעיים. הם גורמים לתחושת אופוריה. בנוסף, יש שחרור של דופמין ואדרנלין, שמעלים את מצב הרוח ומגבירים את ההנאה. הכאב גורם לגוף להגיב בהצפה של חומרים האלה, וזה הופך את הכאב למשהו מתגמל. זו הסיבה שהכאב לא נשאר רק כאב – הוא הופך לחלק ממעגל של הנאה."
היא הקשיבה, עיניה נצצו מסקרנות. התחושה בישבן שלה עדיין צרבה מעט כשזזה, אבל זה גרם לה להרגיש גאה, כמו סוד משותף. "אני מרגישה כל כך חופשייה."
זה קשור לכניעה ולאמון. כשאת נותנת לי שליטה, את משחררת את השליטה שלך. את לא צריכה לדאוג לכלום, רק להיות. הכאב הוא כלי לשחרור רגשי, קתרזיס. הוא יכול להזכיר טראומות או לחצים יומיומיים, אבל בסביבה בטוחה, הוא הופך אותם למשהו מנוהל ומשוחרר. יש גם אלמנט של מזוכיזם – הנאה מהכאב כחלק מהזהות המינית או הרגשית שלך. זה לא 'לא נורמלי' זה חלק מהמגוון האנושי. בסופו של דבר, זה בונה קרבה בינינו – האמון שאת נותנת לי, והאחריות שאני לוקח."
היא נשענה עליו יותר, מרגישה בטוחה ומובנת.
"ידעתי שבחרתי נכון. ירתיתי עליו חץ כשראיתי אותך אז במועדון בניו יורק."
הכאב בישבן התמתן עכשיו, הופך לחום נעים. אדי נישק את מצחה והם נשארו ככה, מדברים בשקט עד שהשלווה עטפה אותם לגמרי.
תגובות